החלטה בתיק ת"א 37692-08

1.    בפניי בקשה מטעם הנתבעת להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי, לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן:"חוק פיצויים") ולמנות מומחה בתחום הגסטרואנטרולוגיה, לבדיקת התובע וקביעת נכותו כתוצאה מתאונת דרכים מיום 7.12.06.

2.      התובע, יליד 1946, נפגע ביום 7.12.06 בתאונת דרכים. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. התובע עמד בפני ועדה רפואית של המל"ל אשר קבעה  ביום 29.11.2007 כי נותרה לו נכות צמיתה של 10% בגין הגבלה קלה בתנועות הצוואר, בהעדר עבר רלבנטי ועוד 10% בגין טנטון. סה"כ הנכות צמיתה המשוקללת הועמדה על 19% החל מיום 1.10.2007. נכותו של התובע נבחנה מחדש על ידי המל"ל בשנת 2009, ונקבע כי לא חל שינוי בנכות הצמיתה.

3.      לאחר הגשת התביעה, הנתבעת עתרה להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל ביחס לנכות האורטופדית, לאור עברו הרפואי של התובע ובקשתה התקבלה. פרופ' תום הלל מונה כמומחה בתחום האורטופדי שחזר וקבע ביום 29.5.2011 כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בע"ש צווארי, אך חילק הנכות בין התאונה דנן לבין מצב רפואי קודם, כך שנכותו האורטופדית בגין התאונה הועמדה על 5% בלבד. באשר לע"ש מותני, קבע המומחה כי פרט להחמרה זמנית בכאבי גב תחתון מהם סבל התובע גם עובר לתאונה, לא נותרה נכות צמיתה בגין גב תחתון.

4.      התובע הגיש תביעה נוספת להחמרה למוסד לביטוח לאומי, בטענה כי התפתח אצלו אולקוס כתוצאה מתרופות אנטי דלקתיות שהוא נטל בעקבות הפגיעה האורטופדית שנגרמה בעקבות התאונה.

5.      על יסוד חוות דעת בתחום הפנימי של ד"ר שפירא מטעם המוסד לביטוח לאומי נקבע כי אין קשר סיבתי בין הפגיעה בתאונה דנן בשנת 2006 והדמם בקיבה שהתרחש בשנת 2008. התובע הגיש ערער על קביעה זו. ועדה רפואית לעררים  של המוסד לביטוח לאומי  אשר בדקה את התובע  קבעה כי "אין לשלול קשר בין הטיפול במשככי כאבים והיווצרות הכיבים" והעמידה את נכותו על 20% לפי סעיף מותאם 12(3)(ב)II-III לתקנות המוסד לביטוח לאומי בגין כיב פעיל, כך שנכותו הצמיתה המשוקללת של התובע הועמדה על 35.2% וזאת החל מיום 5.3.09.

6.      בקשת הנתבעת להביא ראיות לסתור מתייחסת לקביעת הנכות בתחום הגסטרואנטרולוגיה בלבד.

7.      לטענת הנתבעת, קיימת סתירה מהותית בין קביעת המוסד לביטוח לאומי  ובין קביעתו של פרופ' תום הלל, המומחה שמונה על ידי בית המשפט בתחום האורטופדי. הנתבעת מבססת טענותיה על תשובות ההבהרה לשאלות ששלחה למומחה מטעם בית המשפט. במסגרת תשובותיו לשאלות ההבהרה השיב המומחה כי קיימים בתיק הרפואי רישומים כי התובע סבל מאולקוס קודם לתאונה, בשנים 1998-1999 וכי בשנים 2000 ו-2004 נטל תרופות אנטי דלקתיות  אשר עלולות להחמיר או לגרום לאולקוס. מכאן, שאין לקבל את טענת התובע כי האולקוס התפתח על רקע נטילת תרופות בעקבות התאונה הנדונה.

8.      מאידך - ועדה רפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי קבעה נכות בשיעור 20% לפי סעיף מותאם 12(3)(ב')II-III לתקנות המוסד לביטוח לאומי, וקשרה אותה במלואה לתאונה דנן.

9.      הואיל והמומחה  שמונה על ידי בית המשפט קבע כי יש לחלק את הנכות האורטופדית לאור מצב רפואי קודם לתאונה, הרי שאם הנכות האורטופדית לא קשורה לתאונה באופן מלא, אזי אין מקום לקשור באופן מלא את הנכות בתחום הפנימי הנובעת מנטילת תרופות על רקע המצב האורטופדי לתאונה.

10.  התובע מתנגד לבקשה. לטענתו, בקשת הנתבעת מושתת על תשובות המומחה, שכן ב"כ הנתבעת פנה אל המומחה בשאלות הבהרה בתחום הפנימי תחום שאינו בתחום מומחיותו, וכן לא עמד בפני המומחה התיעוד הרפואי הדרוש.

11.  התובע מסתמך בתגובתו על דו"חות הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי וטוען כי עניינו של התובע באשר למצב כיב הקיבה זכה להתייחסות במסגרת שמונה הליכים שונים. תחילה נקבע כי אין קשר סיבתי בין הופעת כיב הקיבה לתאונה, ולאחר הגשת ערר מטעם התובע, הוועדה קבעה נכות, בהסתמך על תוצאות הבדיקה  וחוות דעת של גסטרואנטרולוג כי קשר כזה קיים.

12.  באשר לתשובותיו של מומחה בית המשפט לשאלות ההבהרה טוען התובע, כי התיעוד הרפואי לפיו התובע סבל מאולקוס מתייחס לתקופה של למעלה מ 7 שנים עובר לתאונה. בנוסף ציין המומחה כי התרופות "עלולות" להחמיר או לגרום לאולקוס, אך מנגד קובע נחרצות כי אין לקבל את טענת התובע לפיה האולקוס התפתח על רקע נטילת התרופות בעקבות התאונה. כאמור לטענת התובע קביעה זו אינה בתחום מומחיותו ואינה עולה בקנה אחד עם הנתונים העובדתיים אשר מסתמכת על תיעוד רפואי חלקי ביותר.

13.  דיון:

סעיף 6ב' לחוק הפיצויים קובע:

"נקבעה על פי כל הדין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמת לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה ; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מהטעמים מיוחדים שיירשמו".

14.  בפסיקה נקבע כי על בית המשפט לעשות שימוש במשורה בסיפא לסעיף 6ב', וכלשון כב' השופט אור בע"א 5779/90 הפניקס נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77:

"אכן פסיקתו העקבית של בית המשפט היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על פי הסיפא של ס' 6ב', ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד".

15.  בע"א 634/95 עודה נ' רותם, פ"ד לט(4) 505 נקבע כי סטייה מהכלל האמור לעיל, תהיה בנסיבות יוצאות דופן, אך במקרים בהם יהא מקום לכך, הטעמים יהיו טעמים משפטיים או עובדתיים: טעמים משפטים כגון: האם נראה לביהמ"ש, כי הליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי, כגון, תרמית. קל וחומר - בטלות מדעיקרא, כגון: פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים כגון: אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת.

16.  בהיות רשימת הטעמים רשימה לא סגורה, התירו בתי המשפט להביא ראיות לסתור כאשר החומר הרפואי שעמד בפני הועדה אינו שלם ואינו משקף את המצב הרפואי לאשורו [ראה: רע"א 3233/94 קרנית נ' פלבינסקי תק-על 94(3) 847]. כן התאפשר הדבר כשחל שינוי משמעותי במצב הנפגע מיום קביעת הועדה ועד לדיון בבית המשפט, או כאשר לא היו בפני הוועדה עובדות רלבנטיות חשובות הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם לתאונה שלו היו בפניה, היו מביאים לתוצאה שונה.